top of page


עוד מהמרכז מידע

ארבה כשר


ארבה כשר

מאת הרב ד"ר נתן סליפקין

ניתן לקנות ארבה כשר, מוכן לאכילה, במוזיאון הטבע התנ"כי!

מכת ארבה

הארבה המפורסם ביותר בתורה הוא מכת ארבה שפקדה את מצרים לפני יציאת עם ישראל ממצרים. בימינו, הרעיון של מכת ארבה נשמע לאנשים רבים משעשע הרבה יותר מאשר מאיים. אולם לאנשים החיים בארצות טרופיות, במיוחד לפני שיטות ההדברה המודרניות, מכת ארבה היא סכנה גדולה לאין ערוך.

מהי מכת ארבה? כאשר חגבים ממינים מסוימים נקלעים לתנאים צפופים (בגלל תנאים סביבתיים המאפשרים להם להתרבות במהירות), הם משנים את התנהגותם ואת הפיזיולוגיה שלהם – הם מפתחים צבעים עזים ויוצרים נחילים ענקיים. נחילים אלה עפים מרחק רב למרעה חדש. סוגים אלה של חגבים נקראים ארבה.

פריטי הארבה בנחילים אלו רבים מספור. הם עשויים לכסות מאות קילומטרים רבועים בכל פעם, עם עשרות מיליוני פריטים בכל קילומטר רבוע. בשנת 1954, במכת ארבה בקניה, כלל נחיל אחד עשרה מיליארד פריטים, וזה היה אחד בלבד מתוך חמישים נחילים במדינה באותה תקופה. בשנת 1875, במכת ארבה בהרי הרוקי בנברסקה, היה גודלו של נחיל 200,000 מיילים רבועים, וההערכה הייתה שהוא מכיל למעלה משנים עשר טריליון ארבה – ריכוז בעלי החיים הגדול ביותר בהיסטוריה המתועדת – עם משקל כולל של 27 מיליון טון!

החרק הכשר היחיד

חגבים (מהסוג הכשר) הם חסרי החוליות היחידים המופיעים בתורה ככשרים:

"כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא [לוֹ] כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא:כ-כג).

אכילת חגבים פשוטה מאוד, אין צורך לשחוט אותם. אמנם ישנה מחלוקת אם יש להורגם לפני האכילה, אך בכל אופן ניתן לעשות זאת בקלות וללא כאב על ידי הקפאתם. וכמו דגים, הם פרווה.

התורה אינה מציינת את הסיבה לכשרותם של החגבים, אך ייתכן שיש בזה עניין מעשי: היות שהגידולים שלך נכחדו על ידי הארבה, תוכל לאכול את הארבה עצמו ולא למות ברעב. כך היה במכת הארבה הנוראה בשנת 1915: אנשים רבים בארץ ישראל גוועו ברעב בעקבותיה, אך לא אלה שאכלו ארבה. כמו כן, שכיחות החגבים כפריט מזון בתרבויות רבות (מהסיבה לעיל) השפיעה על כך שהחרגול אינו נחשב למאכל דוחה.

אמנם בחברה המערבית המודרנית, רוב האנשים מוצאים את הרעיון של אכילת חרקים דוחה. רבים רואים בוודאי בהלכות כשרות החגבים שריד של תקופה פרימיטיבית, ברברית. עם זאת, מאמר במגזין "ניו יורקר" ציין שבעולם עם אוכלוסייה מתפתחת של מיליארדים, חרקים מספקים מקור חלבון יעיל וידידותי הרבה יותר:

"מנקודת מבט אקולוגית, לחרקים יש יתרונות רבים. הם ידועים בזכות 'טביעת המזון' הקטנה שלהם: בהיותם בעלי דם קר, הם יעילים פי ארבעה בערך בהמרת מזון לבשר כמו בקר, שמבזבז אנרגיה ומחמם את עצמו. רבים מהם מכילים כמות חלבון זהה לזו של בקר – החגבים הכשרים מכילים פי שלושה חלבון יותר מבקר – והם עשירים במרכיבים תזונתיים כמו ברזל ואבץ. מבחינה גנטית, הם כה רחוקים מבני האדם, עד כי קטנים הסיכויים למחלות שיעברו לבני אדם, כפי שעשתה שפעת החזירים. הם ממחזרים טבעיים, המסוגלים לאכול קרטון ישן, זבל ותוצרי לוואי מייצור מזון. וגידול חרקים הוא אנושי: חרקים גדלים ומשגשגים במקומות מטונפים וצפופים".

ככל שהאוכלוסייה העולמית גדלה, חרקים עשויים להפוך למקור חלבון שכיח יותר ויותר. נראה כי לא בכדי התורה מתירה לאכול ארבה.

זיהוי סוגי החגבים הכשרים

כפי שצוין לעיל, התורה מפרטת ארבעה סוגים של חגבים כשרים (ומוסיפה "למינהו" אחרי כל אחד מהם, והתלמוד כולל בעקבות זאת ארבעה סוגים נוספים). קשה לתרגם בוודאות את ארבעת השמות המופיעים כאן, אך יש לשקול את הדברים הבאים. אף שיש למעלה מעשרת אלפים מינים של חגבים, רק כמה עשרות הם ארבה, דהיינו חגבים היוצרים נחילים. ומבין כמה עשרות מיני הארבה, רק ארבעה(!) חיים בארצות המקרא. ומבין ארבעת אלה, הארבה הנפוץ ביותר הוא הארבה המדברי, Schistocercia gregaria, המופיע מדי פעם בנחילים במצרים ובישראל גם כיום (אך הרבה פחות מבעבר, עקב ההתקדמות בהדברה). את המקום השני תופס הארבה הנודד, Locusta migratoria, ואילו הארבה המצרי והארבה המרוקאי מגיעים למקום השלישי והרביעי. לפיכך, ברור כי החגבים המתוארים כאן כוללים, לכל הפחות, את הארבה המדברי והארבה הנודד.

יש כאן נקודה נוספת: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". התורה לא ניתנה למלאכים, ובהחלט לא ניתנה לאנטומולוגים מומחים העוסקים במערכת טקסונומית מסוימת של המאה ה־21 שפותחה על ידי לינאוס. כפי שהוסבר במבוא לאנציקלופדיה תורנית של ממלכת החי, ובפירוט רב יותר בפולמוס התרנגולים, מערכת הטקסונומיה של התורה שונה לחלוטין מזו של הזואולוגיה המודרנית. באופן כללי, מדובר במערכת סיווג רחבה הרבה יותר. כך למשל, העטלף המופיע ברשימת העופות הטמאים כולל ללא ספק את כל 1,400 מיני העטלפים, החל מאוכלי חרקים זעירים ועד אוכלי הפירות הגדולים (אחרת, המשמעות היא שהעטלפים שאינם רשומים כשרים!). ההבדלים בין הארבה המדברי לארבה הנודד דקים ביותר – המראה הכללי זהה כמעט. לא ייתכן שהאחד נמצא ברשימת החגבים בתורה והאחר לא. למעשה, הם ללא ספק אותו מין בתורה. עולה אפוא שהיות שמופיעים בתורה ארבעה סוגי חגבים כשרים, הם צריכים לכלול גם חגבים מסוימים שאינם ארבה.

סימני הכשרות המופיעים במשנה

התורה מפרטת את מיני הארבה הכשרים לפי שמם, ואילו המשנה נותנת סימנים שבאמצעותם ניתן לזהותם:

"ובחגבין: כל שיש לו ארבע רגלים, ארבע כנפים וקרסלים, וכנפיו חופות את רובו. רבי יוסי אומר: שמו חגב" (משנה חולין ג:ז).

המשנה שינתה מן התורה בכך שלא ציינה שמות של מינים מסוימים, אלא נתנה מאפיינים פיזיים (שיש להניח שהם שונים מהמאפיינים המשותפים של הארבה שהתורה מתירה). מאפיינים אלה מופיעים במינים רבים של חגבים (כולל כל מיני הארבה). התוספת של רבי יוסי, ששמו חייב להיות "חגב", נראה שבאה כדי לזהותו כארבה ולא כצרצר לדוגמה (התואם אף הוא את המאפיינים הפיזיים שבמשנה), אך אולי באה גם לפסול חגבים שונים שאינם ארבה. יש לציין שאמנם דבריו של רבי יוסי נפסקו להלכה על ידי רבים מהראשונים, אך בשום אופן לא כל הראשונים: הרי"ף, ופוסקים אחרים שצוטטו בידי הרשב"א והמאירי (ללא ציון שמותיהם), אינם דורשים זאת; הרמב"ם דורש זאת רק במקרה שהחרק יוצא דופן במראהו.

מנגד, ייתכן שרבי יוסי רוצה לציין שמותר לאכול רק ארבה שיש מסורת באשר לזהותו. ישנם ראשונים (כמו הטור) המפרשים כך, וזה הבסיס למי שדורש מסורת לאכילת ארבה. עם זאת, ישנם קשיים בגישה זו. ראשית, למה נדרשת מסורת? שנית, אם רבי יוסי אכן דורש מסורת, הרי שהוא חולק על תנא קמא ואינו משלים אותו. למעשה, נראה שיש פרשנויות אחרות לדרישתו של רבי יוסי. רבי יוסף קארו מסביר ב"בית יוסף" שרבי יוסי אכן דורש מסורת שבעל חיים זה נקרא חגב, אך בשולחן ערוך (יורה דעה פה:א) הוא כותב: "ואע"פ שיש בו כל הסימנים הללו אינו מותר אלא אם כן שמו חגב או שיש להם מסורת ששמו חגב". כלומר, או מסורת או עצם העובדה ששמו חגב. וכפי שציין הרב חיים קנייבסקי, הרמב"ם בפירושו למשנה מסביר את השקפתו של רבי יוסי כפשוטה – הוא נקרא חגב או בשם זהה בשפות אחרות. בפשטות כוונת הדברים היא שבעל חיים זה הוא ארבה, ולא צרצר או מין אחר של חגבים.

לפי גישה זו, כמו אצל יונקים ודגים, כל שנדרש הוא שהחרק ימלא את הדרישות שבמשנה – אחת מהן, הדרישה להיקרא "חגב", יכולה להינתן באמצעות מסורת או באמצעים אחרים. גם בעופות המשנה נותנת סימני כשרות פיזיים אשר די בהם כדי להתיר עוף באכילה, ואילו הדרישה המחמירה למסורת מאוחרת יותר, והתעוררה בעקבות חששות מסוימים הקשורים לשאלה אם אותם עופות עלולים להיות דורסים. יתר על כן, הואיל והתורה רק כתבה את שמות מיני העופות הכשרים, וקשה לזהותם במדויק, הזכיר התלמוד את הצורך במסורת לגבי אכילתם. אך התלמוד לא הזכיר כל דרישה כזאת לגבי אכילת ארבה.

אם יש השקפות שונות באשר לצורך במסורת לאכילת ארבה, כיצד נוצר המצב שכולם מסכימים שנדרשת מסורת על כך? נראה שהסיבה תלויה בכך שקהילות יהודיות מסוימות חיו באזורים בעולם שיש בהם ארבה, ואילו קהילות אחרות (כגון אלו שבאירופה) – לא. הפוסקים בקהילות אלו קבעו שהם אינם יודעים אילו מיני ארבה כשרים. אט אט הפכה העובדה שליהודים מסוימים יש מסורת וליהודים אחרים אין, לסיבה ההלכתית מדוע חלק מהיהודים אוכלים ארבה והאחרים אינם אוכלים. נוסף על כך, ישנה הדרישה ששמו "חגב", וחלק מהראשונים (כטור והרשב"א) הסתפקו שמא הכוונה למסורת. אך כאמור לעיל, אין זו הדרך היחידה לפרש דרישה זו, והרמב"ם הסביר זאת כתיאור פשוט של שמו הנפוץ.

המסורת התימנית

כפי שראינו, ראשונים רבים קיבלו את דרישתו של רבי יוסי, והבינו אותה כצורך במסורת. זו הגישה שנקטה הקהילה התימנית, שלא אכלה את כל החגבים. יהודי תימן אכלו רק את החגבים שיש להם מסורת לגביהם. כך מתואר למשל:

חגבים הנאכלים במסורת מאבותינו שהם טהורים ידועים הם אצלנו, ויש מינים שיש בהם כל סימני טהרה ואנו נוהגים בהם איסור... (יבניאלי, מסע לתימן, עמוד 185)

עדות דומה מסר הרב יוסף קאפח בספרו בחיכות תימן. רואים אפוא כי לא זו בלבד שהקהילה התימנית לא הסתפקה בזיהוי סימני הכשרות של הארבה ואף לא בשמו "חגב", אלא שמרה והסתמכה על מסורת מסוימת שארבה מסוים כשר ותו לא.

ההתנגדות לאכילת ארבה

רבי חיים בן עטר ממרוקו הוא המתנגד הבולט ביותר לאכילת ארבה. הוא מעלה כמה טענות, שלא ניתן להתייחס אליהן כאן, אך טענתו העיקרית מתייחסת לתיאור החגבים שתיאר רש"י. במשנה נאמר:

"ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב" (בבלי, חולין נט:א).

רש"י כתב כך:

"קרצולים הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ".

בניגוד לתיאורו של רש"י, הארבה שנאכל על פי המסורת היהודית בצפון אפריקה, רגליו הקופצות ממוקמות רחוק יותר מהצוואר מאשר ארבע רגלי ההליכה שלו. מסיבה זו התעקש רבי חיים בן עטר שהארבה שנטען שהוא כשר איננו הארבה הכשר המתואר בתורה. אמנם הוא מציין שיש הטוענים כי יש לפרש את רש"י אחרת. כמו כן, הוא מוסיף כי ייתכן שישנם זנים רבים של ארבה שאינם ידועים לנו, ומיני הארבה הכשרים הם ככל הנראה מאותם זנים.

במרוקו של המאה השמונה עשרה אולי לא הייתה זו עמדה בלתי סבירה, אך במאה ה־21 הדברים שונים מאוד. זואולוגים תיארו למעלה מאחד עשר אלף מינים של חגבים וארבה, מתוך מאות רבות של אלפי מיני חרקים נוספים. כולם חולקים את אותה תבנית גוף בסיסית, שבה רגלי הקפיצה הארוכות הן הרגליים האחוריות, ורחוקות יותר מהצוואר מאשר ארבע רגלי ההליכה. אין זה סביר להציע שמיני הארבה הכשרים המוזכרים בתורה שונים במהותם מבחינה אנטומית מכל שאר מיני הארבה המוכרים למדע ונעלמו לחלוטין ללא עקבות.

נקודה נוספת שיש לזכור היא שכפי שצוין לעיל, ישנם רק ארבעה מינים של ארבה בחלק זה של העולם. לא ייתכן שהתורה לא תתייחס למינים אלה. ברור אפוא שמיני הארבה הכשרים הם אכן אלה המוכרים לאנטומולוגים, שתוארו על ידי גדולי תורה שונים לאורך הדורות, ונאכלים באופן מסורתי בקרב קהילות יהודיות רבות ושונות. יחד עם זאת ניתן בהחלט להבין כי הפוסקים הקדמונים הסתפקו בעניין, מסיבות שאינן רלוונטיות עוד.

באשר לפירושו של רש"י, ישנם רבים המערערים עליו. יש הטוענים כי רש"י מפרש את הפסוקים ואינו יכול לשמש בסיס להלכה. אחרים מציינים כי רש"י הוא דעה יחידה כנגד תיאור הגאונים וללא כל סיוע מצד פרשנים תלמודיים אחרים.

נוסף על כך, יש הסבורים כי רש"י לא התכוון לתאר רגלי קפיצה הסמוכות לצוואר. בפירושו לתורה רש"י כותב:

"...ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א" (פירוש על ויקרא יא:כא).

רש"י עצמו מעניק את השם הצרפתי העתיק "לנגושטא", שהוא המונח הכללי לחגבים. יתר על כן, הוא קובע כי רבים מיצורים אלה נמצאים בתקופתו ובמקומו. כל אחד ממאות מיני הארבה והחגבים המוכרים למדע, רגלי הקפיצה שלו רחוקות מהראש יותר מאשר רגלי ההליכה. נראה ברור כי רש"י בוודאי התייחס לחגבים שאנו מכירים, ואכן היו כמה ניסיונות לפרש את דברי רש"י בהתאם. ההסבר הפשוט ביותר אולי הוא הסברו של הרב אמיתי בן דוד ב"שיחת חולין". הוא מציע שכיוון שאפילו רגליו האחוריות של החגב מתחילות מבטנו, ולא מהחלק האחורי ביותר של גופו (כמו אצל בעלי חוליות), הן מתוארות על ידי רש"י כקרובות לצווארו.

הסתמכות על המסורת התימנית

על פי הדעה כי נדרשת מסורת לזיהוי חגבים כשרים, האם מישהו שאינו חלק מהקהילה התימנית יכול לסמוך על המסורת שלהם? התפיסה המקובלת, הנתמכת על ידי רבנים רבים, היא שאכן אי אפשר. לעתים קרובות יש המצטטים פוסקים, כמו הט"ז, הקובעים כי אין לנו עוד מסורת מהימנה באשר לחגבים כשרים.

עם זאת, ישנם פוסקי הלכה רבים הקובעים כי אפילו יהודים אשכנזים יכולים לאמץ את המסורת התימנית. במכת הארבה בשנת 1915 בארץ נשאל הרב יוסף ידיד הלוי, אב בית דין של שכונת הבוכרים בירושלים, אם הקהילה יכולה לסמוך על המסורת של העדה התימנית. בתשובתו ציין הרב הלוי מחלוקת בין הפוסקים בימי הביניים בנוגע לקהילה המעוניינת לאמץ את המסורת של קהילה אחרת לגבי כשרותה של ציפור מסוימת (החסידה, למשל, רוב הקהילות רואות בה עוף לא כשר, אך לקהילות מסוימות יש מסורת על אכילתה). ה"שולחן ערוך" מביא מחלוקת זו אך מוסיף כי יש להחמיר ולא לאמץ מסורות של קהילות אחרות.

אך אין ללמוד מהפסיקה על עופות לגבי ארבה. ראשית, באשר לארבה אין מסורת לא לאכול אותם, אלא רק חוסר במסורת לגבי המינים הכשרים, זאת עקב מיעוט הארבה באירופה (ה"שולחן ערוך" לעיל התייחס למקום שיש בו מסורת שלילית, כפי שכתבו נושאי הכלים שם).

שנית, אין מדובר בהסתמכות על יחידים אלא בהסתמכות על קהילה שלמה. הרב קאפח נימק באופן דומה:

לי ברור כי מה שאין לאשכנזים ולספרדים מסורת כשרות, לא מפני שיש להם מסורת אסור, אלא שלא היה מצוי בארצותם, ולכן חסרו מעדן זה ולא טעמוהו. ולי נראה כי יכולים הם בהחלט לסמוך על עדויות עדת תימן... כי לפי ההלכה מספיק מסורת שמותר ושמו חגב... לי נדמה שכל מה שכתבתי בנושא זה מספיק לכל יהודי. (מכתב לד"ר זהר עמר, ראש חודש סיון תשנ"ח)

הרב שלמה קורח, רבה הראשי של בני ברק ותימני בעצמו, כתב כך:

כל זאת כתבתי לעשות ק"ו לגבי חגבים למי שירצה לסמוך על מסורתינו השמורה לנו מדור לדור מימי הנביאים ועד הלום ואע"פ שאינו מאכל מעונגים, ואפשר שעתה שרבו החקירות ימצאו שיש בהן תועלת לבריאות וכיו"ב ויהיה להם על מי לסמוך והיה זה שכרינו. אך ג"כ הטובה שיש בזמנינו בחסדי השי"ת עלינו וגם משמידים הארבה לפני שיגיע לשדות, מסתבר שישתכח במשך הזמנים עד שלא ידעו איזהו הכשר. (עריכת השלחן, חלק ג, עמ, קלט

בפועל, פוסקים אשכנזיים רבים מתירים כיום להסתמך על המסורת התימנית (אם כי יש שנזהרים מלומר זאת בפומבי). אנשים שהתייעצו עם הרב חיים פנחס שיינברג ז"ל קיבלו היתר כזה (הסיבות להיתר כבדות משקל, אך בד בבד יש בהחלט בסיס לגיטימי למי שנמנע מאכילת ארבה. שמירה על כשרות כיהודי אורתודוקסי – אין פירושה רק אכילת בעלי החיים הכשרים כמפורט בתורה על פי מחקרים מדעיים, אלא פירושה אכילת בעלי חיים כשרים על פי ההלכה הקדומה. כמו כן, יש להתחשב גם בנוהגים ונורמות חברתיים של הקהילה).

האם המסורת התימנית כוללת את הארבה הנודד?

הארבה בעל המסורת הנפוצה ביותר בקרב יהודי תימן וצפון אפריקה הוא הארבה המדברי, Schistocerca gregaria. אמנם אנו מגדלים אותם במוזיאון, אך לא בכמות מספקת כדי שנוכל למכור אותו. במקום זאת, אנו מוכרים את הארבה הנודד, Locusta migratoria, הדומה לו מאוד. רבים מהמתירים את הארבה המדברי נזהרים מלהתיר את הארבה הנודד. עם זאת, בהתאם לפסק ההלכה של הרב יצחק רצאבי, הסמכות ההלכתית התימנית המובילה מבני ברק, המומחה בנושא זה, אנו סבורים שיש סיבות טובות מאוד להתיר את הארבה הנודד כמו הארבה המדברי.

בדומה לארבה המדברי, גם לארבה הנודד כל המאפיינים הפיזיים המופיעים במשנה. באשר לקיומה של מסורת ששמו "חגב", הרב רצאבי טוען שהמסורת התימנית לארבה כוללת גם את המין הזה, אף שמין זה עצמו אינו מצוי כמעט בתימן. הוא מסביר שכאשר הראה מין זה לעולים מתימן, הם זיהו אותו כחלק מהמסורת שלהם באשר לחגבים כשרים, בדומה לארבה המדברי. הסיבה לכך היא ששני המינים זהים לחלוטין כמעט.

כפי שצוין לעיל, מערכת הטקסונומיה של התורה שונה מאוד מזו של הזואולוגיה המודרנית ורחבה בהרבה; "מין" אחד בתורה יכול לכלול אלפים רבים של מינים זואולוגיים. כך לדוגמה, העטלף מופיע בתורה כמין אחד, אך הוא כולל יותר מאלף מינים של עטלפים – רשימה מגוונת הרבה יותר מרשימת מיני הארבה. רשימת החגבים הכשרים של התורה כוללת ארבעה מינים שונים; אלה כוללים ללא ספק גם את הארבה המדברי וגם את הארבה הנודד. יתרה מזאת, שני המינים הללו אינם נכללים רק ברשימת ארבעת המינים, אלא הם עצמם נכללים באותו מין. הרב רצאבי משוכנע שהסיבה שבגללה עולים תימנים רבים אינם רואים הבדל משמעותי בין הארבה המדברי לארבה הנודד (ושמחים לאכול את שניהם) היא שאכן אין הבדל משמעותי ביניהם. שניהם אותו מין של ארבה ומותרים באותה מידה.

סיבה אחרת לחלוטין להתיר את הארבה הנודד כתב הרב חיים קנייבסקי במאמרו "קרני חגבים". אפילו על פי הדעה שרבי יוסי דורש קיומה של מסורת, אין זו מסורת שמין מסוים כשר, וגם אין הכוונה למסורת שיש לו שם עברי ספציפי. אלא הכוונה היא למסורת שחרק זה נכלל בקטגוריה הכללית של חגב (הכוללת את ארבעת המינים המוזכרים בתורה, ושחז"ל כללו בה ארבה מינים נוספים), בהתבסס על מראהו הכללי. אם כן, גם ללא העובדה שהארבה הנודד הוא אותו מין כארבה המדברי, הדמיון המלא כמעט ביניהם – פירושו שהוא בהחלט נכלל בקטגוריה הכללית של חגבים, ובכך ממלא את דרישתו של רבי יוסי.


קנו את הארבה הכשר במוזיאון הטבע התנ"כי! הכמות הזמינה מוגבלת. איסוף מהמוזיאון; אין משלוחים.



Comments


bottom of page