הרב ד”ר נתן סליפקין

השנה, 2017, מלאו מאה שנים לשני אירועים משמעותיים, שאין ביניהם שום קשר. האירוע הראשון הוא הריגתו של דוב בכפר מג’דל שמס ברמת הגולן. היה זה הדוב האחרון שנהרג בשטח שהפך ברבות השנים למדינת ישראל המודרנית. דובים חיו בארץ ישראל במשך שנים רבות, והם מוזכרים בכמה מקרים בתנ”ך.

האירוע השני שמלאו לו מאה שנים הוא הצהרת בלפור. את האירוע הזה – יש החוגגים אותו, אך גם קמו לו כמה מתנגדים. ביולי 2016 נאם שר החוץ של הרשות הפלסטינית ריאד אל-מאלכי באסיפה של הליגה הערבית במאוריטניה וקרא לתבוע את הממשלה הבריטית על הצהרת בלפור. ב-25 באוקטובר 2016 קיים מרכז השיבה הפלסטינית סימפוזיון בבבית הלורדים הבריטי במטרה לפתוח ב”קמפיין התנצלות על בלפור”. קמפיין זה – מטרתו לקבל התנצלות רשמית מהממשלה הבריטית על הצהרת בלפור, שלטענתם משקפת “מדיניות אימפריאליסטית ברוטלית” של בריטניה בפלסטין, מדיניות שפעלה נגד הזכויות והצרכים של המקומיים.

הצהרת בלפור היא מכתב שהונפק על ידי שר החוץ הבריטי ארתור בלפור בנובמבר 1917, התומך בהקמת בית לאומי בפלסטין לעם היהודי. המכתב יועד ללורד וולטר רוטשילד, מראשי הקהילה היהודית באנגליה באותה התקופה. על אף היותו צאצא של משפחת רוטשילד האגדית (מה שהביא למעמדו הרם), לא התעניין וולטר בנטיות בני המשפחה ובעסקיהם. הוא מאס בבנקאות, הביע עניין מועט בפוליטיקה וביהדות, ועד 1916 אף לא הביע התלהבות כלפי הציונות. וולטר היה נלהב לדבר אחד בלבד: חיות. קשה להפריז במידת ההתעניינות האובססיבית של לורד וולטר רוטשילד. באחוזתו הוא אסף יותר זנים מכל אדם אחר בהיסטוריה. רוטשילד גילה וקטלג אין-ספור מינים, ומעל מאתיים מהם קרויים על שמו. האוסף שלו כלל בעלי חיים רבים מאוד, מהם היו בחיים זאב מבוית, 144 צבי ענק, להקות של אמו וקזואר (מינים של ציפורים ענקיות) וזברות שאילף להוביל את כרכרתו לארמון בקינגהאם.

אמנם רוטשילד לא התעניין במורשתו היהודית, אך הוא היה מודע לה. פעם אחת, בנאום שנשא באסיפת מועדון הצפרים הבריטי, דיבר רוטשילד על היען בתנ”ך. הרקע לנאום זה היה שכאשר הוביל חיים וייצמן את ההסתדרות הציונית לפלסטין ליישום הצהרת בלפור, רוטשילד מינהו בנוסף “לגלות מה עלה בגורלם של שני היענים”. ישראל אהרוני, הזואלוג שהוביל את החקר המדעי של חיות ארץ הקודש ושחזר את שמותיהן העבריים-תנ”כיים, שלח לרוטשילד ביצי יענים שנמצאו במזרח התיכון, וסיפר לו שהוא עצמו מגדל שני אפרוחים. היות שהביצים נראו שונות מביצי היענים שבאפריקה, היה לרוטשילד עניין רב לראות את הציפורים. וייצמן איתר את אהרוני והצליח לשלוח את היענים הצעירים לרוטשילד, שזיהה כמה הבדלים דקים ביניהם לבין היענים האפריקאים. רוטשילד הודיע למועדון הצפרים הבריטי שיענים אלו הם תת-מין, וקרא להם יענים סורים. בנאומו על היענים הסורים הזכיר רוטשילד כמה קטעים מהתנ”ך על יענים.

קביעתו של רוטשילד על נוכחות יענים בתנ”ך צודקת. במגילת איכה ישנו אזכור של יענים במדבר, וישנם עוד פסוקים רבים המתפרשים כמתייחסים ליענים (אף כי יש חולקים הסבורים שהפסוקים מתייחסים למין אחר). ליען הייתה גם תרומה תרבותית ליהודים שחיו בארץ ישראל לאחר תקופת התנ”ך. במשנה מוזכרים כלים מביצי יען. התוספתא, חיבור נוסף מתקופה זו, קובעת שיענים הם סוג של ציפור (ככל הנראה קביעה זו נצרכה משום שיענים אינם יכולים לעוף). בתלמוד הירושלמי נאמר שיענים אוכלים זהב, ובמדרש נאמר שנח הביא לתיבה שברי זכוכית למאכל יענים. האמרות המשונות האלו מובנות לאור הממצא שיענים מוכרחים לבלוע חצץ על מנת להפריד לחלקים אוכל שבלעו, ולצורך זה יאכלו בשמחה חתיכות מתכת ושברי זכוכית.

בתחילת המאה העשרים חי היען הסורי בנגב ובמדבר סיני; ב-1929 נלכד יען באזור באר שבע. בתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה חיו יענים גם באזורי החוף, וביציהם מתגלות שם לעתים אף כיום. עם התפתחות ההתיישבות הדרדר מצבו של היען. ריצ’ארד מיינרצהאגן, מפקד וצפר בריטי, דיווח על ציד יענים בידי ערביים מקומיים. עם התגברות השימוש בכלי רכב ובנשק חם, נכחד היען הסורי במהרה. היען הסורי האחרון בארץ נצפה מת ב-1966.

מינים מקומיים רבים הוכחדו במאה העשרים בידי טמפלרים גרמנים וערבים. אחד מהם, הדוב, כבר הזכרנו אותו. הברדלס האחרון בארץ נצפה בשנת 1959. בעשור הראשון של המאה העשרים נהרגו לפחות חמישה נמרים בין ירושלים לבית שמש. היום נותרו בישראל רק נמרים אחדים החיים במדבר יהודה.

מינים אחדים שנכחדו, מסוכנים פחות, הושבו לטבע על ידי רשות הטבע והגנים. היחמור הפרסי (האייל במקרא) הושב להרי יהודה ולכרמל (האייל הפרסי בארץ נולד מזוג איילים שנצלו מהכחדת המין שנעשתה במהפכה באיראן ב-1978). הפרא (חמור בר, במקרא שמו גם ערוד) הושב לערבה על ידי שמורת הטבע חי בר. הראם המרהיב ביופיו הוכחד בטבע במאה העשרים, ונותרו פריטים בודדים מהמין בידי אנשי אצולה ערביים. גורמים פוליטים מנעו מפעילי טבע בריטים להשיבם לארץ; לימים נשלחו ראמים לגני חיות אמריקאים, וצאצאיהם של ראמים אלו הושבו למולדתם התנ”כית. מאמצים נעשו להשיב את היען לנגב אך לעת עתה מאמצים אלו כשלו; נראה שיענים שגדלו בשבי מתקשים להתאקלם לטבע. אך מדינת ישראל אינה מוותרת. יענים הם חלק ממורשתנו הלאומית והתרבותית.

לכל אומה חיות לאומיות – חיות שהן חלק מההיסטוריה, מהתרבות ומהמורשת שלה. לבני השבט האבוריג’ינים באוסטרליה החיות הלאומיות הן הקואלה והקנגורו. לאינוט באלסקה – כלבי ים ולווייתנים. אך מהן החיות הלאומיות של העם היהודי? זה לא דג געפילטא ומרק עוף – במקרא אין אזכור של התרנגול, עוף מיובא. החיות של כתבי הקודש שלנו הן האריה והדוב, הנמר והברדלס, היעל ושפן הסלע, הנשר וההיפופוטם, הצבוע והיען. חיות אלו אינן מניו יורק, לונדון או עיירות במזרח אירופה. אלו חיות של ארץ ישראל שחיו בארץ בתקופת התנ”ך, המשנה והתלמוד. הפלסטינים אינם מקבלים את הרעיון הבסיסי של מדינת היהודים. בקמפיין נגד הצהרת בלפור ומעל כל במה הם מציירים את היהודים כמתיישבים אירופאים. הם דוחים את העובדה ההיסטורית של נוכחות עתיקת יומין של יהודים בארץ ישראל. הם דוחים את הקיום של בית המקדש ופועלים להשמיד כל שריד ארכאולוגי התומך בקיומו.

פסילת עובדות אלו היא הכחשה של עובדות בסיסיות. בלפור דחה את הרעיון של מדינה יהודית באוגנדה לאחר שוייצמן הצביע על הקשר בין אלפי שנים של העם היהודי לארץ ישראל – הרבה לפני האיסלאם, ובוודאי לפני הזהות הלאומית הפלסטינית שנוצרה במאה העשרים. הגלות של היהודים היא הסיבה היחידה שלא היינו פה, ובגלות חלמו היהודים על שיבה לארץ. החיות של מורשתנו אינן הארנבון והעיט מאירופה, אלא הנשרים, שפני הסלע והיענים של ארץ ישראל.

כל עוד הפלסטינים מתכחשים לעובדות ההיסטוריות הבסיסיות העומדות בגרעין הסכסוך, אין תקווה לפתרון צודק והולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל החושב אחרת אינו אלא טומן ראשו בחול – בדיוק כמו שאין היענים מתנהגים.

*     *     *

הרב ד”ר נתן סליפקין הוא המייסד והמנהל של מוזיאון הטבע התנ”כי בבית שמש.

תכנן ביקור

להזמנת סיור אנא צרו קשר בכתובת:
[email protected]

או בטלפון: 073-213-1662